העיר אשקלון נפרדת מבן העיר, אוריה יעקב ז"ל, שנפל בעזה: מאות בני נוער, עובדי עירייה ותושבים חלקו לו כבוד אחרון ועמדו לצדי הדרך המובילה לבית העלמין הצבאי כשהם מניפים את דגלי ישראל לאות כבוד והצדעה.
אוריה בן ה-19 נפל אתמול, בתאריך לידתו העברי, ל' בכסלו והותיר אחריו הורים, ארבעה אחים, שתי סבתות וסבא וחברה, ליאורה, לה תיכנן להציע נישואים. אוריה בוגר ישיבת צביה באשקלון.
ראש העיר ספד לאוריה ז"ל: "אנחנו עומדים כאן, מעל ארונו של אוריה, הלב נשבר והמוח מסרב להאמין. זה לא אמור להיות ככה – הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם. בעולם מתוקן, אוריה היה צריך להיות כאן איתנו עכשיו, להצחיק את כולם – כמו שתמיד ידע, להיות אוזן קשבת ולהגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, להציע נישואים לחברה ליאורה איתה יצא שנתיים.
אוריה, רק בן 19, היה צריך לתכנן עכשיו את חייו, לא לסיים אותם במלחמה – בסך הכל כמה קילומטרים ספורים מהבית ובתאריך לידתו העברי, ל' בכסלו, נר שישי של חנוכה.
"אוריה נפל לצד שמונה לוחמים נוספים בעת שהגנו על המולדת, כל אחד ואחד מהם ידע שאולי מהמלחמה הזאת הם לא ישובו עוד, כל אחד ואחד מהם ידע את המחיר הכבד ביותר שהם עלולים לשלם – מחיר חייהם, ובכל זאת, כמו הגיבורים שהם, כמו הגיבורים שלעד יהיו, הם לא היססו. הם היו נכונים להילחם, נכונים להגן על הארץ שלנו, על העיר שלנו, על הבית שלנו.
"אין מלחמה צודקת מזאת, אנחנו יודעים, זוהי מלחמת אנחנו או הם, מלחמת האור על החושך, מלחמת הטוב על הרשע, אך אין צער גדול מזה. הכאב הבלתי נתפס, הקשה מנשוא – על החיים שהיו ואינם, על החיים שיכלו להיות. על השאיפות שנמוגו, על החלומות שלא יתגשמו עוד.
"המעט שנוכל לעשות למען אוריה ז"ל, ולמען כל אחת ואחד מחללינו הרבים, הרבים מדי, הוא להיות ראויים לקורבנם. במעמד הקשה הזה, בעין דומעת, בקול רועד ובלב שותת מדם, נבטיח להם כי לא לשווא הם נפלו בקרב. לא לשווא היה קורבנם. במותם – הצילו חיים רבים, במותם – ציוו לנו את החיים, ולאורם הגדול נלך.
"אוריה ז"ל, כשמו כן הוא, ימשיך להאיר לנו מלמעלה כמגדלור של טוב, של ערכיות, של ציונות, של אהבת המולדת. אנחנו כאן נמשיך לקדש את החיים, להנציח את זכרם הטוב של מיטב בנינו ובנותינו ולפעול לפי הצוואה שהותירו לנו – להיות מאוחדים ומלוכדים ולא רק בימים של מלחמה.
"משפחת יעקב היקרה, אשקלון כולה אבלה את לכתו של בנכם יקירכם, אוריה, וכואבת את הצער העמוק שלכם על החלל העצום שנפער בלבכם, חלל שלא יתמלא לעולם. תהא נשמתו של אוריה צרורה בצרור החיים ונצורה בלבנו לעד".
