אתר "האינטיפאדה האלקטרונית" פרסם לפני זמן קצר עלילת דם חדשה נגד ישראל, עם התמקדות בכלא באשקלון.
במאמר של עבדאללה אל נעמי באתר נכתב בשפה הערבית כי עליאן אל עמור, מחבל שהיה 16 שנים בכלא הישראלי, עבר התעללות בכלא אשקלון.
המאמר נכתב בערבית, אך כאן אנו מביאים לכם את המאמר בתרגום חופשי לעברית, לא יאומן:
" הסתגלות למציאות מחוץ לגבולות הכלא הישראלי אינה קלה. עליאן אל-עמור גילה את זה.
"תחושת החופש שיש לי עכשיו היא מוזרה", אמר בן ה-43. "כשאני הולך, אני מתקשה להאמין שאני יכול לזוז בלי שאף אחד יעצור אותי".
ביום שלאחר שחרורו בספטמבר, אליאן פגש את ארוסתו דיינה בפעם הראשונה. בני הזוג התארסו בזמן שאלין היה בכלא, אך דינה מעולם לא הצליחה לבקר אותו.
אליאן ודיינה התחתנו תוך מספר שבועות מהפגישה הראשונה שלהם. זה היה צעד חשוב לקראת הבטחת שאלין יוכל לשקם את חייו.
את הזוועות שפגש מאחורי סורג ובריח אי אפשר למחוק מזיכרונו.
תקופת מעצרו הארוכה החלה בספטמבר 2006. עליאן היה בביתו באל-פוכרי – ליד העיר ח'אן יונס בעזה – כאשר כוחות ישראליים פלשו לאזור ועצרו אותו.
הוא הובא במהירות לכלא אשקלון בתוך ישראל, שם הוחזק במשך 35 ימים. במהלך אותה תקופה הוא הוחזק במחתרת והוכה ואיומים שוב ושוב על ידי חוקריו הישראלים.
עליאן מאמין שחוקריו רצו לכפות עליו להודות במשהו שלא עשה.
במהלך שלוש השנים הבאות, אליאן הובא לבית המשפט בהזדמנויות רבות.
האוטובוס ששימש להסיע אותו "נראה טוב מבחוץ", ציין. "אבל בפנים היו מוטות ברזל, אזיקים וחיילים חמושים".
למרות שהנסיעה לבית המשפט הייתה צריכה להיות קצרה, הרשויות הישראליות היו נוהגות להחזיק את עליאן אזוק בתוך האוטובוס לתקופות ארוכות. זה לא היה חריג שאליאן הוחזק באוטובוס במשך שלושה ימים מלאים, שכן הנהגים העבירו אותו ואת פלסטינים אחרים בין בית המשפט לבתי כלא שונים.
שלוש שנים לאחר תחילת משפטו, נדון עליאן, שעבד בכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, למאסר ממושך בשל האשמות כי היה מעורב בפעילות התנגדות.
הוא בילה בסך הכל 16 שנים מאחורי סורג ובריח – בעיקר בכלא רמון.
לאורך כל תקופתו בכלא, אליאן הוחזק בתנאים קשים.
מכיוון שהוא היה במצב בריאותי סביר, לאליאן היה אפשר לטעון קצת יותר בר מזל מאשר אסירים אחרים. הוא נעשה מודע יותר ויותר לאופן שבו התנאים החמירו את הבעיות הבריאותיות של אסירים שאינם טובים.
אליאן רצה לעזור לאנשים עם בעיות רפואיות. עם זאת, במשך רוב הזמן, כל מה שהוא היה מסוגל לעשות היה לתקשר איתם מרחוק – באמצעות עורכי דין או על ידי שליחת הודעות מילוליות כאשר פגש אסירים אחרים באוטובוסים לכיוון ובחזרה לבית המשפט – ולהציע תמיכה מוסרית כלשהי.
זה השתנה ב-2019.
בתחילת אותה שנה הגיש בקשה להצטרף לקבוצת אסירים שעובדת במרפאת הכלא רמלה. בקשתו התקבלה ברשויות.
עוזב בארונות קבורה
בתחילה, הוא היה נרגש מהאופן שבו הייתה לו הזדמנות לעשות מה שהוא רוצה. התרגשותו הפכה להלם ברגע שראה את האכזריות שנגרמה למטופלים ברמלה.
"זה היה כמו בית מטבחיים", אמר. "לעולם לא אשכח את המראה של מטופלים ביום הראשון שלי שם. ידיהם היו אזוקות למיטות. פניהם נראו עצובים ומותשים. ויכולתי לראות מהגוף הרזה שלהם עד כמה הם חולים בצורה קשה. לא היה ספק שבית החולים לא מטפל בהם". . יחד עם כמה אסירים אחרים, אליאן סייע לחולים שנזקקו לעזרה לאכול ולקחת תרופות או שהיו להם בעיות ניידות. לעיתים היה מעלה תלונות של מטופלים בפני עורכי דין או בפני הנהלת המרפאה.
מספר מהמטופלים שפגש עליאן ברמלה חלו בסרטן. השירותים שהוצעו לחולי סרטן היו, הוא ציין, בלתי מספקים לחלוטין.
לצורך כימותרפיה וטיפולים חיוניים אחרים הועברו חולי סרטן לבתי חולים גדולים יותר.
אחת לשבוע היו השומרים במרפאת רמלה מבצעים בדיקה, לרוב בשעות הלילה. במהלכו הועברו מטופלים לחצר למספר שעות, לא משנה מה היה מזג האוויר.
אסירים עם צרכים רפואיים מתמודדים לעיתים קרובות עם ייסורים. הרשויות הישראליות יכולות לעצור בטיפול בבקשות של אסירים לקבלת טיפול בבית חולים.
אין זה נדיר, לטענת עליאן, שחלפו 18 חודשים או שנתיים בין פנייה לטיפול כזה ועד להחלטה סופית. לעיתים, הרשויות דוחות בקשות.
"יש מאות אסירים עם בעיות בריאות", אמר. "אבל הם מפחדים מבתי החולים הישראליים בגלל הרשלנות המכוונת. לא ראיתי מטופל משתפר בבית החולים. החולים עוזבים רק בארונות קבורה. זה מאוד עצוב."
"גזר דין מוות"
שלושה ממטופלי רמלה נפטרו בשנים הספורות שבהן עבד עליאן במרפאה.
ביניהם היה בסאם א-סייח, בן 46 משכם שבגדה המערבית הכבושה. אל-סייח חלה בלוקמיה ומת בספטמבר 2019.
"בסאם נהג לומר, 'אני רוצה לחזור איתך לעזה ולאכול דגים על החוף'", אמר עליאן. "זה היה בימים האחרונים לחייו. עצרתי את הדמעות ואמרתי לו שזה יהיה נפלא אם נוכל ללכת יחד לחוף הים בעזה".
בנוסף לביקור חולים במרפאת רמלה, אליאן פנה לכמה אסירים אחרים שהיו חולים.
אחד מהם, סמי אל-עמור, היה קרוב משפחה מדיר אל-בלח בעזה.
עליאן היה שולח הודעות מילוליות לסאמי דרך אסירים אחרים.
בשנה שעברה המליצו הרופאים לסמי לעבור ניתוח בעורקים חסומים. אבל במקום להילקח לבית החולים, סמי הוחזק בכלא.
עליאן טען שהשארת סמי בכלא היא בגדר "גזר דין מוות".
"הם ידעו עד כמה מצבו קריטי", הוסיף אליאן.
סמי מת במעצר ישראלי במהלך נובמבר אשתקד. הוא היה רק בן 39.
הזוועות שבהן נתקל עליאן אל-עמור היו עדים רבים אחרים.
על פי הסטטיסטיקה העדכנית ביותר , ישנם כעת 4,760 אסירים פוליטיים פלסטינים.
כשישראל נהנית מתמיכה עצומה מארה"ב והאיחוד האירופי, אין לה השלכות על התעללות באסירים. מלבד פרסום הצהרות "דאגה" ביישניות, החזקים מאפשרים לאכזריותה של ישראל להישאר ללא עוררין".
