אסף ברוק, תושב העיר, נעדר כבר שלושה שבועות באשקלון, אולם עדיין אין קצה חוט שעשוי להוביל את כוחות החיפוש והמשפחה לאסף שנעלם.
כאמור ברוק נעדר מזה שלושה שבועות, נחשב לדמות אהודה בעיר, שלקח על עצמו את לימוד השפה הרוסית על מנת לעזור לחברים שצריכים עזרה בעברית.
רכבו נמצא בשכונת נווה דקלים בעיר, אך האיכון על מכשיר הטלפון מראה שלאחרונה הוא היה זמין בשכונת ברנע ברחוב ניסנית.
אחותו, נאני העלתה היום פוסט בו ביקשה לפרוק את שעל ליבה בשבועות האחרונים מאז הוא נעדר ומבקשת מהציבור סיוע באיתורו המהיר.
בדבריה כתבה נאני:
היום זה כבר 3 שבועות שאחי נעדר ואין לנו תשובות , ואני , אני כועסת ומתוסכלת ולא מבינה איך זה יכול לקרות.
אני כועסת מהידיעה שידינו כבולות בחיפוש בגלל המשבר הקורוני. אני כועסת כי אני צריכה לקוות שלמישהו אחר יהיה אכפת בדיוק כמוני.
אני כועסת כי אני יודעת שאם היה מדובר בגדול הפושעים, המדינה היתה יוצאת מגדרה בחיפושים. היינו מוצפים בחדשות ונותנים אות כבוד לאותם שוטרים שאותו היו תופסים.
אני כועסת כי לא כך המצב אצל נעדרים ובטח אם הם בגירים. כשקרובך נעדר מעל לכמה ימים תדעו.נה לכם.ן שהמשפחה תלויה באוויר, כל יום מתדפקת על דלת תחנת המשטרה , בודקת מה חדש ומה השתנה , שומעת שיצא עוד מסוק עוד רחפן , מתקשרת לכל אדם שהיה קרוב לנעדר , מפעילה כלבנים , מחפשת מתנדבים, ומקווה שמישהו יתן לה קצה חוט.
וכך כל יום המשפחה שומעת את אותן תשובות, אין חדש , לצערנו לא מצאנו כלום.
אז היא פונה לעיתונות ולחדשות מקווה שיהיה איזה כתב או כתבת שיהיה להם אכפת שהם יצליחו אולי להגיע לעוד קולות אולי כך יהיה עוד מידע אולי כך יצליחו לשפוך קצת אור על המצב.
המשפחה מקווה שאולי אותם כתבים יצליחו להגיע לעורך הראשי ואולי זה יהיה בכל מקום ויהפוך לעניין מדיני .
אני כועסת כי אחרי שלושה שבועות אני מצפה שכל המדינה תדע שזה המצב , שכל יום יש נעדרים וגם אחרי כמה ימים אף אחד לא מעלה זאת לכותרות כי זה לא נושא מרשים.
אני כועסת כי אני לא מצליחה להבין איך בכל העיר אין תמונה אחת של מה שקרה לו בימים הראשונים , איך אנחנו עד היום לא יודעים בוודאות היכן הסתובב באותם הימים . איך יתכן שברגע שכיבה את הטלפון המכשיר הזה הופך לסתם קוביה בלי תכלית.
אני כועסת כי נמאס לי להגיע לתחנה כל יום לתת שוב עדות על עוד פרט קטן שנראה לי חשוב , נמאס לי שאין כיוון שאנחנו מגששים באפלה יחד עם חוקרי המשטרה.
נמאס לי לדעת שהמדיניות קובעת שהחוקרים מתחלפים כל חצי יום כל משמרת כי ככה זה עובד ןמסבירים לי שהם עובדים אחרת מאירוע לאירוע.
אני כועסת כי כשאני מבקשת להיכנס ולדבר הם מסבירים לי שאם היה חדש היו פונים אליי ומספרים לי ושהם מצטערים על המצב. אני כועסת כי נותנים לי לחשוב שהציפייה שלי לקבל טלפון אחד ליום היא מוגזמת .
אני כועסת כי לא מבינים כמה טלפון פשוט שבו אומרים למשפחה של נעדר : היי, אומנם אין חדש אך אל דאגה אנחנו ממשיכים בחיפוש ובינתיים תדעו שעשינו את זה ואת זה מרגיע אותם.
בטח במצב הנוכחי כשאנחנו כבולים לבתים כשאין לנו יכולת לחפש בעצמנו לא מבינים כמה שזה הכרחי והאמת היא שזה מרגיש שמשקרים או מסתירים לנו למרות שאנחנו יודעים שאין שום אינטרס.
תדעו שאני לא מאשימה אף אחד במצב ואני מבינה את אותם חוקרים , כי זאת המדיניות והם רק המבצעים ואני מבינה שכמו משפחתי יש המון משפחות של אחרים.
אני כועסת כי נמאס לי, נמאס לי הסיטואציה , הספקולציה , וההעשרות ובעיקר נמאס לי שככה זה עובד.
אלפי משפחות כל שנה מצטרפות לרשימה של אלו שיקירהם לא אותרו , כל יום מתפרסמת מודעה של אדם אחר שנעדר ברשתות החברתיות .
אני כועסת כי אני לא מוכנה להיכנס לסטטיסטיקה ולקבל את זה.
סיפורו של אחי הזוי עבורי , הוא ילד בית , כל יום שב לביתו ,עובד חרוץ , תמיד צחקנו עליו שלמרות גילו הוא בשלב ההתבגרות. שהוא עדין תמים טוב לב ומאמין בצדקתם של אנשים.
אני כועסת כי אני לא מצליחה להבין איך עברו שלושה שבועות ואנחנו אותך עדיין לא מוצאים. "
