בפרשת השבוע נקרא את השירה הנפלאה שאמר משה רבינו עליו השלום, אדון הנביאים, לפני פטירתו מן העולם, כאשר הגיעה לשיא השלימות האנושית שהיתה מעולם. וזו היא "שירת האזינו", אשר עמקו סודותיה מאד מאד.
בטרם החל משה את דבריו, נשא עיניו ואמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי, כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ", כלומר, מרוב חשיבותה של השירה, אמר משה, שיאזינו לו השמים, ותשמע אותו הארץ, וכל זה מרוב שהפליא בדברי שירתו לה' יתברך.
אך הדבר קשה, שהרי נאמר, "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ", כלומר, ממידת דרך ארץ, שהאדם לא יהלל וישבח את מעשיו, אלא אחרים יעשו כן, ואילו כאן, משה רבינו, העניו מכל אדם, דוקא הוא מתפאר כביכול, ואומר לשמים ולארץ שיאזינו לדבריו. אלא שמטעם זה, המשיך משה ואמר, "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו", כלומר, אין השבח המיוחד בשירתי, מצד מה שאני אומר שירה נפלאה, אלא מצד זה שאני בא לשבח את ה' יתברך, ולו נאה ולו יאה לשבח, לכן, האזינו השמים ואדברה! הבו גודל לאלוקינו!
וכאן למדנו מוסר גדול, שכאשר יבוא מי שיהיה, להשמיע דברי תורה, ראוי הדבר ונכון מאד, להאזין לדבריו, כמו שאמרו רבותינו, "קבל האמת ממי שאמרה", וכן אמרו משל על זה, שדוקא את הבגדים היקרים ביותר, תופרים מבד משי, שנעשה על ידי תולעים קטנות שמייצרות את סיבי המשי. וכן אמר דוד המלך עליו השלום, "מכל מלמדי השכלתי", בלי להביט כלל, אל האיש הדובר, מי הוא.
וכן ראינו אצל מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה חכם הלמד מכל אדם, והיה מעיין אפילו בספרי מחברי זמנינו, ומאזין בקשב לדברי תלמידיו, אפילו הצעירים ביותר, כי לפעמים נר קטן מדליק אור גדול, ולא חשב, מי הוא זה הצעיר שיוכל בכלל לשאת ולתת לפני? אלא תמיד היה פתוח לשמוע דברי אחרים, ואם אמרו דבר נכון, היה מקבלו בסבר פנים יפות. (בספר אביר הרועים – בית מידות, שזכינו להוציא לאור עולם בימים אלה, הבאנו עובדות מפליאות ממדה זו של מרן זצ"ל).
עוד אמר משה רבינו: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", כלומר, שיהיו דברי מתקבלים בצורה יפה, כפי שהמטר והטל מתקבלים יפה. ורבותינו הראשונים אמרו, "דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב נִכְנָסִים אֶל הַלֵּב", שכאשר הדברים יוצאים באמת מעומק לבו של האדם, הם מתקבלים גם על דעתם של האחרים המאזינים לו.
ובספר שער בת רבים הקשה, שהרי ראינו שהנביאים, ירמיה וישעיה ואחרים, הוכיחו את ישראל, ובודאי יצאו דבריהם מן הלב, ולא הועילו בדבריהם כלל, שהרי ישראל לא קיבלו את הדברים. איך יתכן הדבר? וכן אנו רואים בעינינו, שלפעמים עומד אדם צדיק גמור להוכיח את הציבור, לדוגמא בענין חינוך הילדים, והרבה אנשים לא מתייחסים בכלל לדבריו. איך יתכן הדבר? והרי דבריו יוצאים מן הלב?!
אלא הענין בזה, בדרך משל, שיש לפעמים תרופה יקרה מאד, שיכולה להועיל לחולה במחלה אנושה, שיוכל לחיות עוד כמה שעות, ויוכל על ידי זה לצוות לביתו אחריו. והנה אירע פעם, שהיה אדם אחד גוסס ונוטה למות, ושלחו אל הרופא הגדול, שימכור להם את התרופה הזו ביוקר רב, והלה אמנם נעתר, קיבל את התשלום ושלח את התרופה, אך כשנתנו אותה לחולה, הוא לא קם ולא זע, והתרופה לא הועילה בכלל. שלחו אל הרופא, למה רימיתנו? התרופה שלך אינה שווה דבר!
בא הרופא בעצמו לראות את החולה, והנה הוא רואה שהחולה כבר מת מזה כמה שעות. אמר להם הרופא, שוטים שבעולם! וכי אני יכול להחיות מתים? התרופה שלי מועילה רק לאדם שעוד יש בו רוח חיים, אבל אדם שמת לגמרי, אין לי מה לעשות איתו!
כן הדבר הזה, אדם שיש לו מחלה רוחנית, שהוא מלא בעבירות קשות, לפעמים עוד יש לו תקוה, ואפשר להשפיע עליו, אך לפעמים, מרוב גודל העוונות, אדם זה נחשב ממש כמו מת, כמו שאמרו רבותינו, רשעים בחייהם קרויים מתים, ולכן מה שאמרו דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, זה שייך דוקא באדם שעוד יש בו לחלוחית של אמונה וחיות רוחנית, אבל מי שהתרחק לגמרי, ולבו נעשה כמו אבן מרוב תאוותיו ועוונותיו, אדם כזה, אין לו עוד תקנה, ואי אפשר להשפיע עליו דבר.
לכן אמר משה רבינו, יערוף כמטר לקחי, כשעירים עלי דשא, וכרביבים עלי עשב, לא על אדמה יבשה לגמרי, אלא על עשבים, שעוד יש בהם לחלוחית, הם עשויים לקבל את המטר, ולגדול מכוחו עוד הרבה.
אולם באמת שכמעט בכל נפש יהודי, יש ניצוצות של קדושה, שלפעמים בזמן מן הזמנים, ניתן להפיח בהם רוח, ולהבעיר בלב, רשפי אש שלהבת יה. ובפרט בזמני שמחה, כמו ימי חג הסוכות אשר לפנינו, שבאים אחרי הימים הנוראים, הלא היא עת שמחה, וכולם כביכול, מפוייסים ונוחים לקבל מוסר ויראת שמים, זהו זמן מתאים וראוי מאד, עם פתיחת השנה החדשה, להתחזק ולהוסיף באמונה בה' יתברך, ונזכה להתדבק בו ולעשות רצונו כרצונו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך
