הפיגוע בצומת השרון – בית ליד בו נהרגו 22 חיילי צה"ל במה שכונה בשם " פיגוע כפול " זעזע את כל המדינה לפני 28 שנים.
תחילה, הגיע מחבל מתאבד ונעמד סמוך לקבוצת חיילים, לאחר שהתפוצץ עם המטען שהיה עליו במשקל של 10 ק"ג ורבים נפצעו, הגיעו חיילים ואזרחים לסייע לפצועים.
תוך כדי סיוע, התפוצץ במקום מחבל מתאבד נוסף ימח שמו והכאב בעם ישראל היה קשה מנשוא. בנס, מחבל שלישי שהיה אמור להגיע ולאסוף את המטען שהונח סמוך לצומת, לא הגיע למקום ובכף נמנע פיגוע משולש.
מתכנן הפיגוע מהג'יאהד האיסלאמי חוסל על ידי המוסד כששהה במלטה והתרברב על הצלחת הפיגוע בבית ליד.
בפיגוע נהרגו 2 חיילים מאשקלון, דודי חסון וערן גואטה הי"ד, הנה הדברים שנכתבו עליהם באתר 'יזכור' של משרד הביטחון:
דודי חסון הי"ד:
" בן מרים וסמי. נולד ביום ז' בסיוון תשל"ו (5.6.1976) באשקלון, העיר שלחוף הים – המקום שדודי אהב יותר מכל. כילד, היה דודי קשור מאוד לאמו ולבית, אך כבר מגיל צעיר אסף לעצמו חברים רבים שבחברתם בילה וגיבש לעצמו תחביבים להם הקדיש זמן רב. הלימודים בבית-הספר היסודי באשקלון "אילנות", ולאחר מכן בבית-הספר התיכון "אורט" היו פחות חשובים לדודי, ואת עיקר זמנו ומרצו הקדיש לספורט הכדוריד ולגלישה בים. דודי החל להתאמן בכדוריד בכיתה ד' והתגלה כשחקן מצטיין. הוא הצטרף ל"הפועל" אשקלון והגיע להישגים גבוהים, למרות שהיה נמוך ביחס לחבריו בקבוצה, אך אולי דווקא בשל מכשול זה התאמן בהתמדה ובנחישות והשיג את המטרות שהציב לעצמו בכוח הרצון ואומץ הלב. ההישגים שדודי הגיע אליהם גרמו לו סיפוק רב. הוא הציב לעצמו מטרה אליה חתר ואליה, אכן, הגיע.
כבר בגיל בית-הספר היסודי החל דודי את סיפור האהבה הגדול שלו עם הים. הגלישה חיברה אותו באופן החזק ביותר אל הים, אל הגלים הגבוהים עליהם נישא. הוא ראה בהתמודדות עם גלי הים אתגר מושך. מדי בוקר היה דודי קם בחמש וחצי בבוקר, מכין לעצמו סנדוויץ' (פיתה עם חומוס), יוצא אל הים ומבלה שם שעות ארוכות. שם היה מאושר ביותר. גם כשכבר היה חייל וגם אם הגיע תשוש ועייף מהטירונות – הלך לים. דבר לא מנע ממנו את חוויית ההתחברות לים. עם חבריו, שהיו גם שותפיו באהבה לים, אהב לבלות בערבי שישי על רחבת הריקודים. דודי הקדיש זמן ומחשבה למראהו החיצוני. לפני היציאה היה עומד מול הראי ובודק אפשרויות, התאמות בין מכנסיים לחגורה, לחולצה. החברים שהמתינו לו ידעו שהוא מאחר, כי דודי לא יכול להיראות פחות ממושלם.
באוגוסט 1994 התגייס דודי לצה"ל. הוא התנדב לשרת בצנחנים והתכונן לכך בחשק רב. את הכל הכין מראש: את הכומתה והתג לקח מחבר של אחותו, את החגורה לקח מבן-דודו – מעצמו הביא את הנחישות להיות צנחן. כאשר התגלו ברגלו של דודי בעיות רפואיות הוא התאכזב מאוד. מפקדו של דודי מספר, שרצונו העז להיות לוחם בא לידי ביטוי ב"התגנבויות" שלו למסעות ובניסיון בלתי פוסק לפתור את בעייתו.
דודי נפל ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995), בעת מילוי תפקידו, בצומת השרון-בית ליד. עמו נפלו עוד עשרים ואחד חיילים ואזרח אחד. בן שמונה עשרה ומספר חודשים היה דודי בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב"ט. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשקלון. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות, אליהן היה קשור כחבר, קרן ועדית.
כאשר נזכרים בדודי בני משפחתו וחבריו, עולה מול עיניהם תמונתו בשעת בוקר מוקדמת, אפילו בזמן הזריחה, בים, גולש בין הגלים. שם באו לידי ביטוי כל תכונותיו היפות ושם אהב להיות יותר מכל.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)"
ערן גואטה הי"ד:
" בן דינה וויקטור. נולד ביום כ"א בסיוון תשל"ה (31.5.1975) באשקלון. בן זקונים להוריו ואח קטן לשתי אחיותיו הבוגרות. מילדותו, היה ערן קשור מאוד לאמו, קשר שהתפתח והתעצם במהלך השנים. מינקות הקיפו אותו חום, פינוק ואהבה, והוא שבה את לב כל הסובבים אותו בעיניו הכחולות, בחיוכו הרחב ובצחוקו המתגלגל. ערן ידע ליהנות מהאהבה שהורעפה עליו, אך גם ידע להשיב רגש חם בחזרה, בתשומת לב, ברגישות, בהקשבה ובמחוות קטנות, בלי צורך בדיבורים רבים. ייחודו של ערן היה ביכולת ההתבוננות וההקשבה שלו, בעזרתן ספג לתוכו את סביבתו וגילה כלפיה הבנה ורגישות רבה. הוא אהב יותר לשמוע מאשר להשמיע, אך כאשר בחר לדבר, היה משתמש בחוש ההומור שלו ובציניות שאפיינו אותו. היתה לו גם יכולת חיקוי מדהימה, שכאשר ניצל אותה היה גורם לסובבים אותו להתפקע מצחוק.
את לימודיו התחיל ערן בבית-הספר היסודי "אילנות" והמשיך בבית-הספר התיכון "אורט- רונסון". הלימודים היו בעיניו הכרח, לא משהו שאהב לעשות, למעט כמה מקצועות אותם תמיד אהב ובהם הצטיין. היו לערן מספר הברקות בנוגע ליחסו ללימודים, הוא היה אומר שהוא לומד בתיכון מקיף, מפני שכל היום הוא מקיף את בית-הספר. כששאלו אותו באיזו מגמה הוא לומד, היה משיב שהוא לומד במגמה גרעינית סולרית, בה בעיקר יושבים בשמש ומפצחים גרעינים.
ערן אהב את הים, לשחות ולצלול, אהבה שירש מאביו, ויקטור. הוא נהג לטייל הרבה, לאורכה ולרוחבה של הארץ ושילב בטיוליו מיני הרפתקאות: רכיבה על סוסים וגמלים, שיט קיאקים ונהיגה בג'יפים וטרקטורונים. בשנות התיכון הכיר את אתי, חברתו ואהבתו היחידה. ביחד טיילו, בילו, עשו את מבחני הבגרות. אתי אף ליוותה את ערן במהלך גיוסו ושירותו הצבאי. תחביב שהיה יכול להפוך למקצוע בחייו של ערן הוא הסיף. ערן התחיל לסייף בהיותו בן שש בקבוצת "הפועל" אשקלון. הוא הוקסם מ"הספורט הלבן" ומצא בו תחום נרחב ואתגרי לכישוריו. ערן השקיע זמן רב באימוני הסיף ועם השנים השתבץ בנבחרת ישראל, זכה בתחרויות רבות וגם בתואר אלוף הארץ לנוער. ערן יכול היה לבחור לשרת כספורטאי מצטיין ולשרת בתנאים מוקלים קרוב לבית, אך בחר להתגייס ולהתנדב לצנחנים.
באוגוסט 1993 התגייס ערן לצה"ל, מלא מוטיבציה להיות לוחם בצנחנים. חלומו היה לצנוח, ובהמשך השירות לצאת לקצונה. כעבור מספר חודשים במסלול התברר לערן שבשל בעיה רפואית לא יוכל להמשיך במסלול ולאכזבתו, שובץ כאפסנאי בבסיס צנחנים. האכזבה לא ריפתה את ידיו של ערן. הוא נלחם כדי לעבור קורס צניחה והומלץ על ידי מפקדיו לצאת לקצונה. כתב מפקדו של ערן: "ערן שירת בצנחנים שנה וחצי. לצנחנים הוא הגיע בהתנדבות שהיתה לאורך כל שירותו – מסירות, אחריות והתנדבות. לא היה לנו ספק שערן מתאים להיות קצין וזו אכן היתה משאת נפשו. אנו בטוחים כי נכון היה לו עתיד גדול".
ערן נפל בעת מילוי תפקידו, בצומת השרון-בית ליד, ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995), יומיים לפני שאמור היה להגשים את חלומו ולצאת לקורס צניחה. עמו נפלו עוד עשרים ואחד חיילים ואזרח אחד. בן עשרים היה ערן בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – אושרת ואדווה.
ערן האמין שיש למצות את החיים עד תום – וכך חי, מתוך יכולת ליהנות מהחיים ולקחת אותם בקלות. כך יזכרוהו בני משפחתו וחבריו – עם חיוך רחב בין שתי עיניים כחולות, מחייכות גם כן.
משפחתו הוציאה לזכרו ספר.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)"
משנה לעילוי נשמתם החיילים הי"ד:
" יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
הוא היה אומר, עז פנים לגיהנםסה, ובשת פנים לגן עדןסז.
יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".
