פסק דין תקדימי: משרד הביטחון סירב להכיר בחייל שפינה תושבים בהתנתקות והתאבד כ-7 שנים לאחר שחרורו – כחלל צה"ל; בית המשפט הפך את ההחלטה.
עו"ד יואב אלמגור, שייצג את המשפחה: "פסק הדין מטיל חובה על שלטונות הצבא להקפיד לטפל במצבו הנפשי של חייל, ומטיל אחריות על הצבא גם אם המצב מתדרדר שנים לאחר השחרור."
חייל נח"ל שפיתח קשיי הסתגלות לשירותו הצבאי, לקה בדיכאון לאחר שיחידתו הוקצתה לפנות מתיישבים מרצועת עזה במסגרת ה'התנתקות' בשנת 2005.
עקב התדרדרות במצבו הנפשי, הסתגר החייל בבית הוריו. ההורים פנו לקב"נית של יחידתו, אך לדבריהם, היא התייחסה לדאגתם בזלזול, וייחסה את התנהגות בנם רק כבעיית משמעת ולא כבעיה נפשית.
לדברי עו"ד יואב אלמגור, עקב חוסר טיפול נפשי הולם, החל מצבו של המנוח להתדרדר. הוא נכלא שלוש פעמים בעקבות תקופות עריקות שונות, אובחן כסובל מדיכאון ומנטייה לאובדנות, ולבסוף הוחלט לשחררו מצה"ל על רקע סעיף נפשי, והפרופיל שלו הורד זמנית ל-24.
לדברי הוריו, גם לאחר שחרורו המשיך בנם לסבול מדיכאונות. הוא אמנם הסכים לקבל טיפול נפשי, אך סירב להמשיך בטיפול הפסיכיאטרי, ואף אושפז בכפייה בביה"ח שער מנשה. כ-7 שנים לאחר שחרורו שם הצעיר קץ לחייו בקפיצת מתחת לגלגלי רכבת נוסעת.
לאחר התאבדות בנם, פנו הוריו אל קצין התגמולים במשרד הביטחון, בבקשה להכיר בו כחלל צה"ל, אך קצין התגמולים דחה את בקשתם, וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של הצעיר לבין התאבדותו. אל עמדת משרד הביטחון בדיון צורפה חוות דעת של פסיכיאטר מומחה אשר טען כי בעיותיו הנפשיות של הצעיר החלו כבר שנים רבות עוד בטרם גויס.
בנוסף ציין המומחה מטעם משרד הביטחון, כי המנוח סירב לקבל טיפול נפשי ותרופתי, וכמו כן לא דיווח על שום אירוע טראומטי אותו חווה במהלך שירותו. לדברי המומחה, מפני שחלף זמן כה רב – 7 שנים ארוכות מעת שחרורו של החייל ועד למועד התאבדותו – אין לקשור את שירותו הצבאי של המנוח אל מותו.
בצר להם פנו ההורים לעו"ד יואב אלמגור, המתמחה בייצוג חיילים ובני משפחותיהם – אשר הגיש בשמם ערעור על החלטת קצין התגמולים.
לדברי עו"ד אלמגור, באופן תמוה, נעלם כל התיעוד מהטיפול הנפשי אותו עבר החייל במסגרת שירותו, וכמו כן, משרד הביטחון סירב לאפשר לקב"נים שטיפלו במנוח – להעיד במשפט.
אל תביעת ההורים צירף עו"ד אלמגור חוות דעת נגדית, של מומחה בפסיכיאטריה, אשר קבע כי התנהלותם הבעייתית של גורמי בריאות הנפש בצה"ל, במהלך תקופת שירותו של המנוח היא זו שגרמה להתדרדרות מצבו הנפשי, וכי העובדה שאין תיעוד משלב הטירונות או משלב השירות עצמו – ואף אין כל תיעוד של פניות הורי המנוח אל גורמי בריאות הנפש או מעקבים רפואיים – צריכה עובדה זו להיזקף לחובת רשויות הצבא ומשרד הביטחון.
לדברי המומחה לפסיכיאטריה, רשלנותם של גורמי הצבא מתבטאת בעיקר בכך שנקטו נגד המנוח צעדים משמעתיים נוקשים, אשר גרמו להתדרדרותו הנפשית ולהתפרצותו של אותו דיכאון מג'ורי, אשר לא הופיע לפני שירותו הצבאי, והוא זה שבסבירות רבה – גרם להתאבדותו.
לדברי המומחה השילוב שבין מופנמותו הרבה של המנוח עם מצוקתו האישית, התפרשה על ידי המערכת הצבאית באופן שגוי כבעיות משמעת, ולא כבעיות על רקע נפשי, ולכן היה מקום לכפות על המנוח לערוך בירור מעמיק בנוגע למצבו הנפשי-פסיכיאטרי, עוד טרם ננקטו כנגדו הליכים במישור המשמעתי.
לדברי עוה"ד אלמגור יש לזקוף לחובת משרד הביטחון את הימנעותו מהעדת הקב"נים הרלוונטיים. לדברי עו"ד אלמגור, בכך לא נסתרה הטענה, לפיה אותם מומחים בתחום הנפש נהגו בזלזול ובאדישות מחפירה הן כלפי ההורים והן כלפי בנם המנוח. "גם מהתיעוד הקיים בתיקו הרפואי של המנוח עולה, שהמנוח לא נבדק כלל על ידי מומחה בתחום בריאות הנפש מטעם הצבא – התנהלות המנוגדת להוראת פקודת מטכ"ל", דברי עו"ד אלמגור.
הרכב דיינים בראשות השופט אפרים צ'יזיק, מביהמ"ש השלום בחיפה, החליט לקבל את הערעור שהגישו הורי המנוח, באמצעות עו"ד אלמגור.
הנה חלק מנימוקיו של הרכב השופטים: "מעדותה של המערערת וכן מעדויותיהם של מומחי הצדדים עולה בבירור, שההתדרדרות הפתאומית במצבו הנפשי של המנוח החלה עם החלטתו לערוק מהשירות ולהסתגר בבית הוריו מסיבות השמורות עמו", ציין השופט צ'יזיק.
"בנוסף, עולה מהמסכת הראייתית שהובאה בפנינו כי האבחון המשמעותי בנוגע להתדרדרות מצבו הנפשי של המנוח נעשה בפעם הראשונה בעת שריצה את עונש המאסר השני שלו, ובפעם השנייה במהלך ריצוי עונש המאסר השלישי. במהלך מאסר זה, המנוח אובחן על ידי מספר מומחים פסיכיאטריים כמי שסובל מדיכאון, מחשד לפוסט טראומה, מהפרעות תפקוד ומנטייה לאובדנות, ולכן בין אם המחלה התפרצה על רקע השירות או אחרת – אין מידע בנוגע לסיבה – בהחלט יש מידע בנוגע למועד ההתפרצות".
יתרה מכך – השופט ציין, כי שני המומחים מטעם הצדדים אינם חלוקים על כך שיתכן שהמחלה התפרצה במהלך השירות הצבאי, על רקע הפרעה נפשית שלא אובחנה טרם גיוסו לצה"ל – וזאת בין אם על רקע נטייה מינית, כתוצאה מנטייה לעצבות, מקשיי לימוד או לחילופין על רקע טראומתי בלתי ברור, שהתרחש במהלך השירות הצבאי ונסיבותיו אינן ידועות.
"אנו סבורים כי לא עלה בידי המשיב לסתור את החזקה שנקבעה במסגרת הוראת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, לפיו במקרים של מחלה, חבלה או החמרת מחלה, קצין התגמולים נדרש לשלול את האפשרות שהמוות נגרם בשל תנאי השירות, ולשכנע באמצעות הצגת ראיות כי בתנאי השירות לא היה גורם בעל פוטנציאל לגרום לחבלה או למחלה, שהביאו למוות או שהגורם למוות הינו אירוע חיצוני לשירות", קבע ביהמ"ש.
"קצין התגמולים לא הוכיח בראיות פוזיטיביות את הגורם לפרוץ המחלה, ולא עמד גם בנטל לשלול קיומו של גורם סיכון פוטנציאלי בתנאי השירות, ולכן מתקיימת בענייננו החזקה כי מחלתו של המנוח נגרמה עקב השירות – אותה מחלה אשר בסופו של דבר הובילה למותו".
ביהמ"ש מצא אמנם טעם לפגם בכך שהמנוח והוריו התנגדו לטיפול פסיכיאטרי ולאשפוזו הכפוי של המנוח, אך עם זאת קבע ביהמ"ש, שבהינתן מסקנת הבדיקה מיום 31.1.2006, לפיה הסיבה להתדרדרות המצב הנפשי של המנוח קשורה באופן ישיר לחוסר הסתגלותו ליחידה הצבאית שאליה שובץ, הרי שקיים הקשר הסיבתי הנדרש.
"הלכה למעשה, המערערים מסרו לשירות צבאי נער צעיר, עדין ומופנם, אשר למרות קשיים דידקטיים בגיל ההתבגרות הצליח לסיים את לימודיו בהצלחה ולהתגייס ליחידה קרבית, לשרוד את מסלול ההכשרה, כל זאת ללא תסמיני דיכאון", קבע ביהמ"ש. "בחלוף תקופה של כמעט שנה, הפך אותו צעיר עדין ומופנם למתבודד הסובל ממחלה דיכאונית, אשר אחרי חודשים לא רבים, ולאחר מספר תקופות בהן נענש על התנהגות שהייתה ביטוי למחלת הדיכאון, שוחרר מהשירות הצבאי בטרם עת, אך ורק בשל מצבו הנפשי.
דומה כי גם אם יכולים היו המערערים לנהוג אחרת, כגון לפעול בקשיחות ובנחרצות לאשפוזו של המנוח, כפי שרמז המשיב, הרי שאין בכך לבטל את הקשר הסיבתי לשירות, ואין ספק שהדיכאון הופיע במהלך השירות הצבאי, ולמרבה הצער, לא נטש את המנוח עד ליום מותו".
לאור כל זאת קבע ביהמ"ש, כי יש לקבל את הערעור של הורי המנוח במלואו ולבטל את החלטת משרד הביטחון מיום 6.9.2015, על כל הנובע ומשתמע מכך לעניין זכויות המערערים על פי חוק. עד נקבע, כי משרד הביטחון יישא בהוצאות המערערים בסך 12,000 שקלים, ובהוצאות חוות דעת המומחה מטעמם.
